אז איך האלבום החדש של עברי לידר ?

עברי לידר // מישהו פעם // הליקון 2012

האלבום השישי של עברי לידר מעלה את אותה שאלה עתיקה שמעסיקה כל מבקר מוסיקה: האם אמן וותיק צריך לשאוף להתחדש בכל אלבום ולהפתיע את מעריציו, או להמשיך ולעשות בדיוק את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, גם במחיר שיאשימו אותו במחזור.

זה דומה קצת להתלבטות הידועה לפני ארוחה במסעדה האהובה: האם לבחור את המנה הקבועה, זו שאתה יודע שתמיד תהיה טעימה (אבל אתה יודע בדיוק מה תקבל), או להסתכן ולנסות מנה אחרת, כזו שיכול להיות שתתעלה על המנה האהובה או שתהרוס לך את ארוחת הצהריים.

אבל המקרה של לידר קצת שונה הפעם. אחרי כמה אלבומים בהם ניסה לגוון את סגנונו המוכר (ואולי בשל כך גם חווה ירידה במכירותיו) ושנה בלבד אחרי שהפתיע לחלוטין עם אלבום דאנס בינלאומי כחלק מצמד TYP (לצד יונתן גולדשטיין), הוא חוזר לבסיס.

כל שיר באלבום החדש של לידר נשמע קצת מוכר. השילוב המדויק והעדין בין הרוק הרך לאלקטרוניקה, מוגש בקולו הנעים עם ההגשה ששמה דגש על טקסטים מאוד יומיומיים, שקל מאוד להזדהות איתם.

אחרי שהוכיח שהוא יכול לעשות גם מוסיקה יותר רקידה ומגוונת, נראה שהפעם הוא החליט, לגמרי במודע, לחזור לסאונד ולכיוון של אלבומיו הראשונים המצליחים ביותר. לצורך כך הוא פנה למי שהפיק את אותם אלבומים מצליחים – יועד נבו, שעבד איתו על אלבום הבכורה המצוין "מלטף ומשקר" ועל אלבום ההמשך "יותר טוב כלום מכמעט", מה שנחשב בעיני מעריציו הרבים לאלבום הכי טוב שלו.

לידר עשה טוב שפנה לנבו, שהקרדיט שלו נע בין יהודה פוליקר, שלמה ארצי, ריטה ונינט לקיילי מינוג, מובי, פט שופ בויז, אייר ודוראן דוראן. ההפקה מדויקת אבל בכוונה לא מתוחכמת מידי, כדי להדגיש את הצדדים החזקים של לידר: הטקסטים התמיד מעניינים, ההגשה האישית והמלודיות הכובשות.

לידר מצליח בפשטות מעוררת קנאה לצייר תמונה וקל לשקוע בתוך השירים שלו. אין לו מעצורים בכתיבה (למרות שאת נטייתו המינית הוא משאיר גם הפעם ברקע) ויש כמה שירים שגורמים אפילו לטקסטים של שלמה ארצי להישמע "רגילים".

"להתבגר זה משונה ומשוגע" הוא מסכם ב"אסתר אוכלת פחממה" העצוב ו"הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה, אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל", הוא מתוודה ב"קוסם" שנכתב עם עמיר לב.

לידר מצליח לבטא יפה מחשבות שעוברות להרבה אנשים בראש, במיוחד ב"להיפתח לאהבה" המרגש, העוסק במאבק התמידי בין הריגושים והפיתויים שבחוץ לבין ההתמסרות לאהבה.

אבל ברגע אחד קטן באלבום, בו לידר בכל זאת התלבט בשאלה שהצגתי בהתחלה והחליט להזכיר לנו גם הפעם שהוא בכל זאת יודע לעשות דברים אחרים, הוא נכשל. באמצע האלבום משובץ "בוקר טוב ישראל", שיר מחאה רלוונטי, אבל כזה ששובר את רצף האלבום ונראה כמו נטע זר בו. שיר הראפ עם מוקי, שנבחר לסינגל שמלווה את צאת האלבום ולכן קצת מטעה (לא, אין עוד שירים דומים לו באלבום), הוא מהשירים האלה ש"תקועים באמצע" ומצאתי את עצמי מדלג עליו כשהאזנתי לאלבום כמה פעמים ברצף.

אבל למרות שסגנונית השיר הזה שונה ופחות מתאים ללידר, הוא שוב מוכיח שהוא מחובר למה שקורה כאן ומיטיב לבטא את הרגשות של רובנו, ואולי בגלל זה הוא בכל זאת עבר את הסינון.

"מישהו פעם" יוצא 4 שנים אחרי "בקצב אחיד בתנועות של הגוף", שגרם לכמה ממעריציו לנטוש אותו, אולי בשל חוסר להיטים. אבל הפעם הם נמצאים כאן בשפע. אחרי ההצלחה של שיר הנושא ו"מזל טוב", אין שום סיבה שהרדיו ידלג גם על שירים כמו "מקום", "חצי בחושך", "תרמיל" ו"קוסם".

אבל מעל כל אלה נמצאות הבלדות "מישהו פעם", "ראש בקיר" ו"לרגע קטן", מהשירים החזקים בכל הקריירה שלו, כאלה שמאגדים את כל היכולות של לידר ליצירת שיר שלם שאי אפשר שלא להתרגש ממנו.

מרגש מאוד גם למצוא בסוף החוברת של האלבום הקדשה לאביו אשר לידר, שנפטר בספטמבר שנה שעברה. "יודע שהיית אוהב את הדיסק הזה", כותב עברי. נראה שגם עשרות האלפים שאהבו אותו בתחילת דרכו לפני 15 שנה ואולי נטשו אותו אי שם בדרך המפותלת, יתאהבו בו מחדש בזכות האלבום הזה.

פורסם ב- music

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>